שני תחומים שלא קשורים בכלל זה לזה, אך נראה שיש ביניהם לא מעט קווי דמיון.

בשורות הבאות אנסה להציג את הדמיון בין 2 "מאבקים" אלו ברמות השונות ומה ניתן ללמוד ולהסיק ממאבק הקורונה שצץ בשנה האחרונה כדי לפעול באופן פרואקטיבי במאבק ארוך השנים בנפגעים בתאונות הדרכים.

ברמה הפרטנית:

אמירות המתאימות לשני מאבקים אלו:

• יש שאיבדו את חייהם, יש שנהרסו חייהם ויש כאלו שהיו קרובים לכך ובדרך נס יצאו מזה תוך פרק זמן סביר.
• חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה לא נותנים את הדעת יותר מדי למאבק ומשוכנעים ש"לי זה לא יקרה" חל עליהם.
• אם זה בכל זאת קרה אז זו לא אשמתם, והם משכנעים את עצמם ש"מה כבר יכולתי לעשות?"
• אלו שאיכשהו יוצאים מזה במזל, מספרים בראש חוצות כמה שזה לא מסוכן, ועובדה שלא קרה כלום.
• יתרה מכך, בשני המאבקים הללו המתרשל והלא זהיר פוגע בעצמו אבל גם ואולי בעיקר באחרים.

ברמה הלאומית:

משרד התחבורה והבטיחות בדרכים – מוביל את המאבק בתאונות דרכים.

משרד הבריאות – מוביל את המאבק בקורונה.

בניגוד לנושאים אחרים, בהם רוב המענה הוא במסגרת יחידות המשרד האחראי, הצלחה בשני המאבקים האלו מחייבת מעורבות של משרדי ממשלה רבים (ובכך אולי טמונה חלק מהבעיה?):

• משרד האוצר – שני הנושאים עולים למשלם המיסים סכומי עתק.
• משרד החינוך, הביטחון, הדתות – אם ירצו "להיכנס מתחת לאלונקה" הם יכולים לעשות פלאים (בנושאים רבים משרד הביטחון מהווה דוגמה טובה לכך), אך אם לא ירצו, אז יעשו פחות, ההשפעה שלהם על כל מאבק נובעת גם מעצם מעורבותם בהיקף אוכלוסיות גדולות מאוד וגם כגורם משפיע/ מחנך/ אוכף.
• משרד הפנים – הגוף שאחראי על הרשויות המקומיות / פיקוח עירוני. בידיו הכוח לטפל / לקדם את הנושאים השונים או לגרום להחמרת הבעיה.
• משרד לביטחון פנים – כי בלי אכיפה אפקטיבית זה פשוט לא יעבוד.
• משרד המשפטים– כי אכיפה יעילה צריכה גם מערכת משפט יעילה.
• וכמובן שלמשרד התחבורה תפקיד חשוב בצמצום הקורונה (בתחומים הרבים הנוגעים לפעילותו), ולמשרד הבריאות תפקיד חשוב בצמצום ההרוגים והנפגעים בתאונות, בדגש על מענה ראשוני עד להגעה לבית חולים.
• לעיתים ניתן לראות בבירור את הניגוד בין האינטרס של המשרד, לבין האינטרס לטובת המאבקים. הניגוד הזה מוביל בין היתר לתהליך קבלת החלטות שלעיתים נראה מהצד (לכאורה) כתהליך לא מקצועי.

מבלי לנקוט עמדה, דוגמאות לכך ניתן לראות בדיונים בימים אלו בנושא הנסיעה לאומן בראש השנה, נכון או לא נכון? מה חשוב יותר? הצורך הדתי או הצורך הבריאותי. או למשל נחיצות פתיחת שנת הלימודים בזמן. מה חשוב יותר? הצורך הבריאותי ושמירת המרחק או הצורך לעמוד בתוכנית הלימודים? או אולי בכלל הצורך למנוע מצב בו עובדי הוראה עלולים לא לקבל שכר (כפי שדובר בסוף שנת הלימודים הקודמת), ויש עוד אין ספור דוגמאות לאוסף של אינטרסים מנוגדים הנדרשים להכרעה.

ואולי בכלל הקונפליקטים הללו ואי מתן סמכויות מלאות לגורם אחד, הם הגורמים ל"הצלחה החלקית" במאבק בקורונה.

ובכל זאת במה בולט חוסר הדמיון?

• במאבק בקורונה הבינו (אם כי מאוחר…) שזו לא בעיה פרטית של משרד הבריאות.
• עושים יותר או פחות, מוצלח או פחות מוצלח, אבל עוסקים בזה, הרבה, בכל הרמות!
• יש ועדה ויש פרויקטור, ולכולם סמכויות נרחבות (אולי לא מספיק, אבל בואו נקווה שבסופו של דבר הם ימצאו את הנתיב שמוביל לפתרון המשבר).
• סטטיסטיקה מבוססת הצטברות של מתים וחולים, כולל ניתוח מאפיינים שונים. מישהו יודע כמה אנשים נפצעים ביום בתאונות דרכים?
• ככול הנראה שבתחילת 2021 לא יתחילו לספור מאפס את ההרוגים והחולים בקורונה, אלא ימשיכו בניתוח מצטבר של נתונים עד למזעור משמעותי של נתוני הפגיעה.
• מתריעים ומיישמים פעולות אגרסיביות כגון סגר כללי / סגר בערים אדומות וכד'.
• אכיפה בהיקפים נרחבים, תחקירים אפידמיולוגיים מקיפים (לפחות זו הכוונה).
• הירתמות של כל המשרדים הממשלתיים (בצורה משמעותית) כדי למלא את חלקם במיגור התופעה.
• "ארגז כלים" משמעותי לטובת המאבק – אין כמעט מגבלות ואין אילוצים. כמעט כל תקציב שיידרש יאושר, ישביתו סקטורים שלמים, יעשו סגר כללי או באזורים מסוימים – הכל אפשרי.

לעומת זאת, במאבק בתאונות דרכים זה לא קורה… עד כה. העיסוק התקשורתי מוגבל לאירועים חריגים במיוחד, אין פרויקטור עם סמכויות, אין סנקציות על "עיר מסוכנת", הסטטיסטיקה חלקית, לא ידווחו על מספר פצועים ובתחילת כל שנה יתחילו לספור את ההרוגים מאפס ועוד ועוד.

אז מה כן יכול וצריך לקרות בעתיד?

משבר קורונה הביא איתו את אובדן התפיסה שאי אפשר לנקוט בפעולות כאלו ואחרות כי זה פוגע בזכויות הפרט והכלל. נקיטת פעולה שנחשבה לבלתי אפשרית ולא סבירה, יכולה להפוך לאפשרית, אם רק זה יוביל לתוצאות. "ארגז הכלים" לביצוע פעולות מתקנות גדל משמעותית. חשוב להפנים שיש נושאים בהם אומנם יש משרד ממשלתי מוביל, אבל בלי גורם על עם סמכויות, זה לא יעבוד. ניתן לנתח את הפעולות האפשריות במבחן "עלות תועלת" בסיסי.

אז למה לא להתחיל עכשיו, ונמנה רק מספר דוגמאות מייצג

• כמו שיודעים להגיע לעסקים שלא מקפידים על ההוראות, הגיע הזמן לקנוס מוסכים לא מורשים / חנויות אופניים אשר משדרגות אופניים בניגוד לחוק.
• כמו שיודעים לטפל בערים "אדומות" בהן התחלואה גבוהה, ניתן לטפל בערים "אדומות בדרכים" לדאוג שיטפלו בתשתיות ולנקוט בסנקציות נגד ערים בהן התשתיות גורמות לנפגעים.
• משרד החינוך שיודע לעבוד בקפסולות ולהתאים את עצמו לתקופה יכול גם להגביר את הפעילות בכל הקשור לחינוך לתעבורה ולהקפיד על התנהגות ילדים הרוכבים על אופניים חשמליים (מבינים שאם מגיעים לבי"ס יסודי או חטיבת ביניים באופניים חשמליים, מן הסתם הילדים והוריהם עוברים על החוק…).
• כמו שמתחקרים חולים, אפשר לתחקר נפגעי תאונות ולו רק כדי למנוע את התאונה הבאה.
• השוטרים שעושים ימים כלילות באיתור אזרחים אשר נעים בשטח הציבורי ללא מסכה יכולים לבצע אותה פעולה כדי לאתר רוכבי דו גלגלי המסכנים את הכלל.
• ועוד ועוד, יש כל כך הרבה דברים שניתן לעשות, הומלצו ע"י טובים ורבים ולא הגיעו לידי מימוש מסיבות שונות, אבל עכשיו אולי ניתן ליישמם, לפחות את חלקם.

לימוד ההתנהלות (בפועל והרצויה), במשבר הקורונה, לימוד ואימוץ דרכי פעולה נבחרים לתחומים אחרים, כדוגמת המאבק בתאונות דרכים, יאפשר בניית תוכניות פעולה מקיפה והשגת תוצאות משמעותיות בזמן מוגבל, ובמקרה של המאבק בתאונות הדרכים אין ספק שהדבר יציל חיים רבים.

נכתב ע"י-  רוני דן